פסק-דין בתיק ס"ע 25717-11-11

1.    ביום 14.11.11 הגיש התובע כתב תביעה כנגד הנתבעת, משפוטר לאחר תקופת עבודה מ- 1.6.01 ועד 15.5.11.

התובע הועסק 5 ימי עבודה מ- 7:30 עד 17:00 ולעתים בשעות נוספות, שאין לו תעוד עליהן. שכרו עמד על סך של 8,176 ש"ח ברוטו.

בין הצדדים שררו הסכמות כי בנוסף לשכר ישולם לו בונוס של 5,000  ש"ח מדי שנה וכן הובטח כי יועמד לרשותו רכב, כשהמפעל עבר לאריאל.

חודש וחצי לאחר מעבר המפעל לאריאל (1.3.11), מעבר בו סייע רבות, פנה למנהל וזה הבהיר כי אין לו רכב והפציר בתובע להגיע מוקדם יותר לנקודת האיסוף בכפר סבא.

התובע התקשה להגיע מטירה לכפר סבא והפסיד בנסיעות כ- 25 ש"ח ליום, או ימי עבודה.

התובע " נוצל באופן מחפיר כחפץ שנעשה בו שימוש ולאחר מכן נזרק". עובד חדש שמתגורר בחדרה קיבל מיידית רכב ולו חרף ההבטחה - לא ניתן. מדובר בהרעה מוחשית בחוסר תום לב.

ב- 12.5.11 קיבל מכתב פיטורין ליום 15.5.11, לאחר שהמנהל ניסה להחתימו על הסכם גמר העסקה, בחוסר תום לב. כך גם לא הודע (כנטען במכתב) ב- 17.4.11 ולא נעשה לו שימוע.

הנתבעת שילמה לו פיצויי פיטורים ב-7 המחאות, לאחר שהפחיתה 34,000 ש"ח, משקיבל מדי שנה (במהלך השנים 2001-2008) כ- 5,000 ש"ח תוך שהוחתם על טפסים.

התובע עתר לתשלום פיצויי פיטורים בסך של 81,405.71 ש"ח (תוך קיזוז 41,696 ש"ח שקיבל ב- 7 המחאות, ככל שתפרענה) ובצרוף פיצויי הלנה.

כן עתר לחלף הודעה מוקדמת בסך של 7,359.30 ש"ח, לפיצוי בסך 50,000 ש"ח בגין אי עריכת שימוע (סה"כ 97,069.01ש"ח).

2.    בהגנתה טענה הנתבעת כי נאלצה להעתיק מושבה לאריאל ותכננה לקדמו למנהל, אך בסופו של יום הוחלט כי יהא זה מר לוי גלעדי, מנהל עבודת הייצור מחברת "אלו ווינר בע"מ" ( "וינר") עמה עבדה הנתבעת במשותף.

מאותה עת עשה התובע הכל על מנת שיפוטר, החל לאחר להסעות (שנקבעו ל- 7:00 בכפר סבא) ועיכב בכך ההסעה לכל העובדים. אז ביקשה שישקול מחדש בקשתו להתפטר תוך שציינה כי לאחר התאקלמות באריאל והתאוששות כלכלית תשקול קידומו. משראה כי לא יפוטר ולא יקבל מכתב פיטורים החל להזיק, הסית העובדים, איים בגרם נזק ואף הזיק למבלט עד שב- 11.4.11 גרם נזק גוף עצמי.

באפריל (בטעות נרשם 2012) נערך לו שימוע בו נתבקש להיטיב דרכיו (בטעות נאמר: לחזור לסורו, סע' 12 לכתב ההגנה). משלא נותרה לה ברירה, הפסיקה את עבודתו.

ב- 17/4 הגיע לשיחת שימוע ומשחרף בקשתה סירב, הסכימה לבקשתו לסיים עבודתו.

התובע פנה לקבל את פיצויי הפיטורים בשל מצבו הכלכלי ובגין השנים 2001-2004 (הסכם סיום העבודה), שולם סך של 15,000 ש"ח  וכל שנה אח"כ שולם 5,000 ש"ח  ובשנת 2008, 4,000 ש"ח. לא מדובר היה בבונוס.

התובע איחר תדיר להסעות ובכך עיכב העובדים ולעתים כלל לא הגיע/ איחר שעות.

באשר לרכב שניתן ללוי - זה ניתן לו עוד כשעבד בוינר ולאור תפקידו הניהולי. אי קידומו אינו הרעה מוחשית וכך גם לא המעבר לאריאל.

הנתבעת שילמה לו את מלוא הפיצויים המגיעים לו ובהסכמתו שילמה את היתרה ב-7 המחאות. מעולם לא טען כנגד קבלת 7 ההמחאות, שאחרת היתה פועלת. כל ההמחאות נפרעו טרם ההגנה ומשכך, אין לחייבה בהפרשי הצמדה וריבית. ההלנה התיישנה.

3.         ביום 8.7.12 התקיים דיון מוקדם בפני כבוד השופטת שרון אלקיים.